איך העניין הזה עשוי להיגמר?
המנהיגים הטובים ביותר הם אלה שמסוגלים לגייס את עובדיהם ולגרום להם לדמיין את התוצאות הטובות ביותר האפשריות.
כרגע, מוקדם מדי לנבא מתי אפשר יהיה לפתוח מחדש את העסקים או לחזור לשגרת עבודה במשרדים, אך האופן שבו אנו מדמים את החזרה לשגרה יכול לגלות לנו הרבה על מנהיגות. נוכח נתוני האבטלה המדאיגים והצרות הכלכליות, כמעט בכל ענף וענף, מנהיגים נדרשים להתמודד עם הצורך להפגין קור רוח וביטחון לצד יכולת להתבונן ללא כחל ושרק במציאות ובמצב של עסקיהם.
השאלה היא, איזה תפקיד ממלאת אופטימיות בשמירה על הבריאות של צוות העובדים ועל הפרודוקטיביות שלו. האם דיווח שבועי על מצב התעסוקה מדגיש את חצי הכוס הריקה או המלאה? רוח חיובית משפיעה לטובה על רוב ההיבטים של ביצועים בעבודה. הרבה יותר קל לשמור על רמה גבוהה של פרודוקטיביות מתוך תחושה של מטרה, צמיחה או חשיבות. לעומת זאת, קשה הרבה יותר לשמור על אופטימיות מתוך תחושה שהכל אבוד.
האופטימיות טבועה בבני האדם באופן טבעי. נראה שרוב בני האדם מעדיפים תמונת מציאות מעוותת על תמונה המציגה את האמת הקרה במערומיה. בסרט 'טיפשים בלי הפסקה', כאשר הדמות שמגלם ג'ים קארי שואלת את הדמות של לורן הולי מה הסיכויים לדייט, היא משיבה בזהירות שהסיכוי הוא אחד למיליון. התשובה הזאת גורמת לו להתרוממות רוח והוא מכריז באושר: "אז את אומרת לי שיש סיכוי!"
רבים מאיתנו בוחרים לראות את הכלכלה דרך עיניו של ג'ים קארי. אנחנו סבורים שלהתאוששות תהיה 'צורת V'. ויש סיבה להאמין שלשינויים שאנחנו חווים כרגע תהיה השפעה מבורכת מתמשכת. אנחנו רוצים שעות עבודה גמישות מזה זמן. אנחנו רוצים לעבוד מהבית מזה זמן רב. ועכשיו כשאנחנו ממשים זאת בפועל, קשה לראות איך נוכל לוותר על המתכונת החדשה הזו.
נטייתנו לאופטימיות היא מולדת, באופן עקרוני. וכך מנסח זאת תאי שארו, חוקר תהליכים קוגניטיביים-עצביים ביוניברסיטי קולג' שבלונדון: "כשאנחנו מנסים לנבא מה יקרה לנו מחר, בשבוע הבא או בעוד חמישים שנים, אנחנו נוטים להעריך באופן מוגזם את הסבירות לאירועים חיוביים ולהמעיט בהערכת הסבירות של אירועים שליליים". כשמדובר בניסיון לדמיין איך תסתיים המגפה הכלל-עולמית שאנחנו שרויים בעיצומה, הטבע שלנו גורם לנו להאמין שהכל יהיה נפלא. ומדוע לא? הערכה מחדש של תנאי התעסוקה שלנו, לאור השינויים המהירים, אמורה להניב השפעה חיובית על החברה.
האופטימיים שבינינו כבר רואים את הירידה התלולה ברמות הזיהום. מימי התעלות בוונציה הפכו צלולים. חיות בר משוטטות בחופשיות ברחובות הערים. וכולנו התחלנו לפתע להתעניין באפיית לחם. כשמדובר בעבודה, אנחנו נעשים אמפתיים יותר, גמישים יותר וגוברת בקרבנו ההערכה כלפי עובדים חיוניים. כל אלה הם סיבות אמיתיות לאופטימיות.
למרות ההתמודדות שלנו עם חוסר ודאות ושינויים מהירים, מנהיגים דגולים יכולים להעצים אותנו בעזרת תקווה. על פי תומאס צ'אמורו-פרמוזיק, ראש מדעי טאלנטים ב-ManpowerGroup, הטובים שבמנהיגים העסקיים משלבים פסימיות פנימית (כדי להישיר מבט למציאות ולזהות ליקויים, בעיות ואיומים) עם אופטימיות (היכולת להקרין תחושה חיובית ולטפח תקווה באחרים). אין ספק שבאופן אינטואיטיבי, נראה שטקטיקה זו עדיפה על ההפך: ביטחון-יתר במישור הפנימי תוך הקרנת חוסר ודאות כלפי חוץ.
המנהיגים הטובים ביותר הם אלה שמסוגלים לגייס את עובדיהם ולגרום להם לדמיין את התוצאות הטובות ביותר האפשריות. בתחום הספורט, הם מזכירים לעובדיהם עד כמה העולם יזדקק להם כשיחזרו. בתחום המסעדנות, הם מצביעים על המרקם החברתי-תרבותי החשוב שמסעדות יוצרות בערים ובעיירות שלנו. במישור הפרטי, הם מן הסתם מתמודדים עם חוסר ודאות: האם בכלל תתקיים עונת הבייסבול או הפוטבול? האם חובבי מסעדות יחזרו לפקוד את המסעדות כאשר אלה ייפתחו סופסוף?
איש מאיתנו לא יודע מה באמת יקרה. אך הטובים שבמנהיגים גורמים לעובדיהם לדמיין דווקא את הסיום המוצלח ביותר למשבר. האופטימיות החיצונית שלהם מעודדת את העובדים לחתור לסיום שכזה. אפילו אם הסיכוי הוא רק אחד למיליון. כי זה אומר שבכל זאת יש סיכוי.
